פסק-דין בתיק עת"מ 21787-10-11

עתירה מינהלית במסגרתה מתבקש צו שיורה למשיב (להלן: " משרד התחבורה") ליתן אישור לרשויות המכס באשדוד לשחרר את רכבו של העותר ולרשמו במרשם כלי הרכב בישראל.

רקע עובדתי:

1.      העותר הינו אזרח ישראלי אשר ייבא לצרכיו האישיים רכב מסוג מרצדס 350 ml (ג'יפ) (מספר שילדה 4JPBB8GBOAA539329) (להלן: " הרכב") בהתאם לרישיון יבוא שניתן לו על ידי משרד הרישוי ביום 28.3.2011. משרד  הרישוי אמון על רישום כלי רכב במדינת ישראל, לרבות כלי רכב מיובאים ואישורו מהווה תנאי הכרחי לרישום במרשם של רכב מיובא.

2.      הרכב, שמועד יצורו 30.7.2009, הגיע לישראל ביום 15.4.2011. כעבור מספר חודשים, ביום 7.8.2011 ביקש העותר לשחררו. הודע לו על ידי נציגים במקום שלא ניתן לעשות כן, היות וחלף שבוע מאז המועד האחרון שבו ניתן היה לרשמו במרשם כלי הרכב, בהתאם לתקנה 282 (א)(3)(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: " התקנות"). התקנה קובעת כי לא יירשם רכב מסוגו של העותר אם חלפו 24 חודשים ממועד יצורו:

" לא יירשם רכב ולא יינתן עליו רישיון אלא אם כן...הרכב הוא רכב פרטי מסוג M1 , רכב מסוג T2 או רכב מסוג L שיובא ביבוא אישי כמשמעותו בצו יבוא חופשי, התשס"ט-2008 (להלן - יבוא אישי), וטרם חלפו 24 חודשים ממועד ייצורו, או אם מועד ייצורו אינו ידוע - מהמועד שבו נרשם הרכב לראשונה לתנועה בדרכים במדינת חוץ."

3.      הוצע לעותר לפנות למשרד התחבורה על מנת שייתן אישור ל"הארכת תקינה", שנדרשה כאמור לימים ספורים בלבד, וכך נעשה. הפניות למשרד התחבורה העלו חרס. ביום 12.9.2011 התקבל אצל העותר מכתב מאת ניר כהן, ראש תחום יבוא במשרד, בו צוין שאין כל אפשרות להאריך את המועד לרישום מעבר לקבוע בתקנות. פניות נוספות לסמנכ"ל המשרד והיועמ"ש לא הביאו למפנה בעמדת הרשות.

4.      להשלמת התמונה יצוין, כי בד בבד עם הגעת הרכב לישראל, נקלע העותר למשבר אישי קשה לאחר שנחשד בביצוע עבירות מס. במהלך החקירה הוטלו עיקולים על חברות, חשבונות ונכסים שבבעלותו. כמו כן, במהלך חודש מאי 2011 שהה במעצר ובמעצר בית ולאחר מכן זומן לחקירות נוספות. לא הוגש כנגדו כתב אישום והעיקולים כנגדו הוסרו בהחלטה מיום 21.7.2011.

דיון:

5.      לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, מצאתי כי בנסיבות המקרה המיוחדות, דין העתירה להתקבל מהטעמים המפורטים להלן .

6.      הפלוגתא המרכזית נסבה על השאלה האם משרד התחבורה מוסמך להאריך את המועד לרישום הרכב. התקנה הרלוונטית היא 269 לתקנות התעבורה שכותרתה " פטור כללי". להלן נוסחה:

" רשות הרישוי  רשאית לפטור כל רכב מהוראות תקנה מתקנות חלק זה, והיא רשאית לגבי רכב מסויים להוסיף על הוראות חלק זה, אם לפי שיקול דעתה, נחוץ הדבר לבטיחות התנועה ולמניעת תאונות או לזרימת התנועה או להבטחת השימוש ברכב לייעודו לפי רשיון הרכב."

7.      " חלק זה"  אליו מפנה התקנה הינו חלק ד'  הכולל בגדרו גם את תקנה 282(א)(3)(ב) שצוטטה לעיל.  למרות זאת, טוענת הרשות כי אין  לה סמכות להאריך מועד, אלא אם הדבר נדרש כדי להגשים את אחת מהמטרות המנויות בתקנה 269 - קרי: הגברת הבטיחות, הבטחת זרימת התנועה או הבטחת השימוש ברכב לייעודו. מנגד, נטען ע"י העותר כי תקנה 269(א) מעניקה לרשות סמכות כללית לפטור רכבים מהחובות המנויות בתקנות האחרות, בהתאם לשיקול דעתה.

8.      מושכלות יסוד כי, כשאנו באים לפרש נורמה חקיקתית, יש תחילה לבחון את לשונה של הוראת החוק, המשרטטת את המסגרת והגדרים שבתחומם יש להתחקות אחר משמעות ההוראה. עם זאת המשמעות המשפטית תקבע על פי התכלית המונחת ביסוד החקיקה. במקום שבו תתכנה מספר חלופות פרשניות, יפעיל בית המשפט שיקול דעת ויברור את האפשרות המקיימת את התכלית הראויה ביותר (ראו: עע"מ 963/11 הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז נ' דן אבי יצחק, [פורסם בנבו] (18.8.2011); רע"א 3899/04 מדינת ישראל נ' שמואל אבן זוהר, סא(1) 301 (2006); ע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' אלברט אברהם פוליטי, [פורסם בנבו] (28.5.2008); עע"מ 1621/08 מדינת ישראל נ' זיאד חטיב, [פורסם בנבו] (30.1.2011)).

9.      מכאן, נקודת המוצא תהיה לשונה של תקנה 269. אם ניתן להעניק לה מספר פירושים אפשריים נברור את הראוי מביניהם בהתאם לתכלית המונחת ביסוד החקיקה.

10.  התקנה מחולקת לשניים: הרישא מקנה למשרד הרישוי את הסמכות ליתן " לכל רכב" פטור מההוראות המנויות בתקנות האחרות בחלק ד'. בהמשכה ניתנת לרשות הסמכות להוסיף, לגבי " רכב מסוים", דרישות שאינן מנויות בחוק. בסמוך להוראה האחרונה מסויגת הפעלת הסמכות לצורך השגת אחת המטרות שפורטו לעיל. המחלוקת היא בשאלת תחולתה של ההחרגה: האם היא חלה רק על הסמכות "להוסיף דרישות" או גם על האמור ברישא - ה"סמכות לפטור".

11.  לדידי, לשון התקנה תומכת יותר בפרשנות לפיה הסמכות לפטור היא כללית ואיננה מוחרגת למקרים מסוימים, ממספר טעמים. 

12.  ראשית, כותרת התקנה היא: " פטור כללי". מטבעו, "פטור כללי" איננו מתוחם לנסיבות ספציפיות.  נוסח הכותרת מרמז אפוא כי מחוקק המשנה ביקש ליתן לרשות שיקול דעת רחב אם להקל בחובות המנויות בתקנות האחרות. ואכן, הרישא מגשימה זאת בקובעה שהרשות רשאית " לפטור כל רכב מהוראות תקנה מתקנות חלק זה". 

13.  שנית, בעוד שהסמכות לפטור היא לגבי " כל רכב", הסמכות "להוסיף דרישות" מצמצמת מראש ל" רכב מסויים". הבדל זה מרמז על כוונת המחוקק להעניק לרשות סמכות רחבה "לפטור", לעומת רצונו להגבילה עת היא שוקלת הוספת דרישות שאינן מנויות בחוק.

14.  עם זאת, אין די בכך כדי להכריע במחלוקת הפרשנית.  שכן, במקרים בהם מתעוררות מספר חלופות פרשניות בעלות אחיזה בלשון, יש לברור את הרצויה מביניהן בהתאם לכללי הפרשנות התכליתית. עתירה זו שייכת לאותו סוג מקרים. אמנם, במישור הלשוני עדיפה לטעמי הפרשנות כי המדינה איננה מוגבלת בשיקול דעתה במתן הפטור, אך גם הפרשנות המוצעת על ידי משרד התחבורה מתיישבת באופן סביר עם האמור בחוק. משכך,  הפירוש שיאומץ יהיה זה המקיים את תכלית החוק באופן המיטבי.